החלטה בתיק רע"פ 5894/13

1.            לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' חזק) מתאריך 19.06.2013 ב-עפ"א 14339-07-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט א' ברסלר-גונן) מתאריך 23.05.2012 ב-חע"מ 20360/03 וב-חע"מ 218/07.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.            נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום נפרדים, אשר הדיון בהם אוחד, בגדרם נטען כי המבקש הציב מבנים שונים על מקרקעין, הידועים כחלק 1 בגוש 100223/01, או כ-"חוות הכבשים הר-שמש" (להלן: המקרקעין), וזאת מבלי שקיבל לכך היתר בניה כדין, או תוך שעשה במקרקעין שימוש חורג.

נוכח הנטען בכתבי האישום הנ"ל יוחסו למבקש מספר עבירות של ביצוע עבודה, או שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה לפי סעיפים 145(א), 204(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

3.            בתאריך 15.01.2012 הכריע בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש.

בהכרעת דין מנומקת ומפורטת, סקר בית המשפט השלום הנכבד את מכלול הראיות שבתיק, ובסופו של הדיון קבע כי יש לזכות את המבקש מן המיוחס לו בכתב האישום הראשון (חע"מ 20360/03), משום שלא הוכח מעבר לספק סביר שהמבקש אכן ביצע את המיוחס לו במועדים שאליהם התייחס כתב האישום הנ"ל. יחד עם זאת, בית משפט השלום הנכבד קבע כי יש להרשיע את המבקש במיוחס לו בכתב האישום השני (חע"מ 218/07), שכן ביחס לנטען בו - קיימות ראיות חד-משמעיות המוכיחות כי המבקש ביצע את עבירות הבניה הנטענות.

לפיכך הרשיע בית משפט השלום הנכבד את המבקש בשלוש עבירות של בנייה ללא היתר, בשמונה עבירות של שימוש חורג, ובעבירה אחת של שימוש חורג בסטייה מהיתר. למען הסדר הטוב, אדגיש כי בגדרי הבקשה שבפני אין כל טענה בנוגע לכך שהמבקש אכן ביצע את העבירות שבהן הורשע.

1.            בתאריך 23.05.2012 גזר בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש. עיקר המחלוקת בין הצדדים היתה בשאלה האם ניתן, בנסיבות העניין, להמנע מהרשעתו של המבקש, ולהסתפק באי-הרשעה, לצד עונש של של"צ.

בית משפט השלום הנכבד נדרש בהרחבה להלכה שנקבעה בבית משפט זה ביחס למצבים שבהם ניתן להמנע מהרשעתו של נאשם, אשר נמצא כי ביצע את המיוחס לו (ראו: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: הלכת כתב), וכן למכלול נסיבותיו האישיות של המבקש, ולנסיבות ביצוע העבירות על ידו. בסופו של גזר הדין, הגיע בית משפט השלום הנכבד לכלל מסקנה כי עניינו של המבקש איננו נכלל בתנאים, אשר נקבעו בהלכת כתב, ועל כן אין מקום להמנע מהרשעתו. כמו כן, השית בית משפט השלום הנכבד על המבקש את העונשים הבאים: קנס בסך 160,000 ש"ח, והתחייבות שלא יבצע עבירה לפי הוראות פרק י' לחוק התכנון והבניהבסך של 200,000 ש"ח. כמו כן, הורה בית משפט השלום הנכבד על הריסת המבנים, מושא כתב האישום השני.

2.            על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. בערעור הודיע בא-כחו של המבקש (ולמבקש עתה השגות על הודעה זו) כי הוא יתמקד אך ורק בשאלה האם ניתן, בנסיבות העניין, לבטל את הרשעתו, בהתאם לעקרונות שנקבעו בהלכת כתב.

בתאריך 12.09.2012 הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש, אשר הוגש בתאריך 26.05.2013. מבלי להרחיב יתר על המידה, מחמת צנעת הפרט, אציין כי שירות המבחן נתן דעתו למכלול נסיבותיו האישיות של המבקש, ובסופו של התסקיר המליץ לבית המשפט המחוזי הנכבד להמנע מהרשעתו של המבקש, ולהסתפק בעונש של של"צ.

3.            בתאריך 19.06.2013 פסק בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש, ובגדרו קבע כי חרף המלצת שירות המבחן - אין מקום להמנע מהרשעתו של המבקש בעבירות שאותן ביצע. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד כי חומרת העבירות שאותן ביצע המבקש, כמו גם נסיבותיו האישיות (בצד העובדה שעד לאותו מועד הוא לא ביצע את צווי ההריסה שהושתו עליו) - אינן יכולות להצדיק את אי-הרשעתו, בהתאם למבחנים שנקבעו בהלכת כתב. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעורו של המבקש, והותיר את הרשעתו על כנה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

טענות המבקש

4.            למעשה טענתו היחידה של המבקש היא כי שגו בתי המשפט הנכבדים קמא בכך שלא נמנעו מהרשעתו. לשיטתו, מכלול נסיבות ביצוע העבירות, כמו גם נסיבותיו האישיות שלו, מצדיקות את אי-הרשעתו, והדבר אף בא לידי ביטוי בהמלצת שירות המבחן. בהתאם, טוען המבקש כי עניינו מעלה את השאלה המשפטית הבאה:

"האם ערכאת ערעור שמחליטה לשלוח נאשם לתסקיר שירות המבחן לבחינת שאלת הרשעתו, ראוי לה להתעלם מהקריטריונים לבחינת שאלה זו וכלל לא להידרש לה על הסף, דבר שיכולה היתה למנוע מלכתחילה אם אכן היתה סבורה היא כי 'תנאי הסף של אותו מקרה לא מאפשרים כלל לדון בשאלה זו?"

דיון והכרעה

5.            לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.